פסק-דין בתיק עפ"ג 37225-04-11

1.         מדובר בערעור על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה באילת מיום 20.3.11 (ת.ד (אי) 1031/07, השופט י. עדן), בו הורשע המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בתאונת דרכים לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, וסטיה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, וזוכה מהעבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה.

על הנאשם הוטלו  12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילת רשיון למשך 10 שנים, 6 חודשי פסילה על תנאי ופסילת רשיון למשך 10 שנים.

הודעת הערעור התיחסה גם להכרעת הדין וגם לעונש, אך ב"כ המערער הודיע בדיון בערעור כי הוא מתמקד בערעור על העונש.

2.         על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם, בתאריך 19.12.06 נהג באוטובוס פרטי זעיר (להלן - הרכב), בכביש 12 מאילת לכיוון עובדה, בהגיעו לעקומה שמאלה בכיוון נסיעתו, בעת שהמהירות המותרת היתה 90 קמ"ש, הוא נהג במהירות של 106 קמ"ש לפחות, סטה עם הרכב ימינה לעבר השוליים הימניים ובהמשך חזר אל הכביש, עבר לתוך נתיב הנסיעה הנגדי והחל לחזור לנתיב נסיעתו המקורי. בשלב זה הרכב התהפך על צידו, נפל על הכביש והמשיך בהתהפכותו, ותוך כדי כך נזרק לעבר שטח סלעי שמעבר לשוליים הימניים, ונעצר כשהוא הפוך על הגג. כתוצאה מכך מצאו את מותם שלושה קטינים שנסעו ברכב, נחבלו חבלה של ממש הנאשם בשברים ברגליו, קטין עם שבר בעמוד השדרה, קטין נוסף נפגע באיברים פנימיים וקטין נוסף עם חבלות קטנות. לרכב נגרם נזק כבד.

            כנטען בכתב האישום, רשלנותו של הנאשם היתה בכך שנהג במהירות מופרזת, בכך שסטה מנתיב נסיעתו ימינה ובהמשך שמאלה כאמור, כאשר הדבר עלול לגרום להפרעה וסיכון, בכך שנהג ללא זהירות, בקלות ראש וללא שימת לב מספקת לתנאי הדרך, בכך שלא נקט באמצעים סבירים למניעת התאונה, ובכך שלא נהג כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.

בהכרעת הדין נקבע כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח מעבר לספק סביר את העובדות שפורטו בכתב האישום, למעט המהירות. הוכח שהנאשם סטה מנתיב נסיעתו כאמור בכתב האישום, גרם לתאונה ולתוצאותיה ברשלנותו, ולא עמד בנטל להוכיח קיומו של גורם מתערב  זר שניתק את הקשר הסיבתי. עם זאת נקבע כי לא הוכח כי הנהיגה היתה במהירות שאינה סבירה לתנאי הדרך.

לאור זאת, הורשע הנאשם בעבירות האמורות וזוכה מהעבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה שיוחסה לו בכתב האישום.

3.         ביחס לטענת המאשימה, לגבי מהירות הנסיעה, נקבע בהכרעת הדין כי אף שבמהירות נמוכה מאוד היתה התאונה ודאי נמנעת, לא הוכחה המהירות בפועל ולא הוכח כי היא היתה הגורם לתאונה.

            ביחס לטענה שהיתה מדרגה בשולי הכביש, שבגללה לא הצליח הנאשם לחזור בבטחה לאספלט ולכן איבד את השליטה ברכבו, נתקבלה גרסת המומחה מטעם המאשימה כי השוליים היו בגובה הכביש למעט הפרש מזערי, ונדחתה גרסת המומחה מטעם הנאשם שהיתה מדרגה בשולי הכביש שבגללה לא הצליח הנאשם לחזור בבטחה לאספלט ומסיבה זאת איבד את השליטה ברכבו.

            כמו כן, נקבע בהכרעת הדין כי הנאשם נסע בכביש אשר שוליו היו מכורכר, כי הנאשם מוחזק כמי שעליו לצפות מצב בו הוא יורד לשוליים ועליו לעלות מהם לכביש, וכי הכביש בשני צידיו, הינו כזה שמעבר לקו הצהוב שבצידיו מתחילים שולי כורכר ומצב של ירידה לשוליים הינו מצב שנמצא בגדר הצפיות הסבירה.

            ביחס למצב הדרך והרכב, נקבע בהכרעת הדין שהכביש היה תקין וקיימת עקומה מתונה שמאלה, וכי הרכב, ההגה והצמיגים היו תקינים ולא נמצא כל כשל בגורם הדרך ולא בגורם הרכב.

            ביחס לרשלנות הנאשם, נקבע בהכרעת הדין כי לנאשם היתה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית כלפי נוסעי רכבו, וכי הפר את חובותיו הנ"ל באופן הנהיגה שלו, ובכך גרם לתוצאה הקשה של התאונה, וקיים קשר סיבתי ברור בין אופן נהיגתו לבין התוצאה, קשר סיבתי שלא נותק באמצעות מעשה או מחדל של גורם מתערב כלשהו.

            הנאשם ידע כי מדובר בכביש עם שולי כורכר, כביש אשר הוא הכיר והיה עליו לצפות מצב אפשרי של ירידה לשוליים.

            כמו כן, נקבע כי המסקנה העולה מהראיות בדבר העדר ליקוי בתשתית או ברכב מביאה לכך שיש להחיל על נסיבות המקרה את החזקה העובדתית בדבר "כלל הדרך" כאשר חזקה זאת ניתנת לסתירה, לפיה משהוכחה נהיגה שבמהלכה ארוע כגון סטיה לא מוסברת מהנתיב, ונשללו גורמי התשתית והרכב, קמה חזקה בדבר נהיגה רשלנית ולא זהירה, ומועבר אל הנאשם נטל הבאת הראיות, להראות מה הנסיבות אשר בעטיין סטה, וכי לא התרשל.

            ביחס לטענת הנאשם כי הגעת רכב ממול ניתקה את הקשר הסיבתי בין התאונה ובין מעשהו של הנאשם שניסה לחזור מן השוליים לכביש, נקבע בהכרעת הדין שיש לקבל את גרסת נהג הרכב ממול שהגיע לעליה עם סיבוב ימינה, נצמד לימין כמה שיותר ופתאום ראה רכב שמגיע במהירות, וכאשר ראה אותו ירד הרכב האמור לשוליים, כאשר כלי הרכב היו רחוקים האחד מהאחר ובשבריר השניה שהיו זה מול זה, ראה "נהג מבוהל", וכשהסתכל במראה כשחלף, ראה אבק של גלגלים ,ירד לשוליים, וכן שהוא המשיך לנסוע כשהיתה לו "תחושה לא בריאה כאילו הוא לא השתלט או משהו".

            בקשר לכך לא התקבלה גרסת הנאשם ונקבע כי נהג הרכב ממול נסע כשהוא צמוד לימין הדרך בכיוון נסיעתו וכי לא היתה התרשלות בנהיגתו, וכן שהנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה כי נהיגתו הרשלנית היא שגרמה לתאונה.

ביחס לטענת הנאשם, בדבר טשטוש ראיה עקב "דמעה בעינו" והפרעה מהשמש, נקבע בהכרעת הדין כי השמש היתה בגבו של הנאשם בשעת התאונה ולא ממולו, וגם אם היתה דמעה בעינו וראייתו טושטשה, מחובת הנאשם היה להאט מיד את מהירות נסיעתו ולעצור את רכבו בעוד שהנאשם לא עצר את הרכב, ועל כן אין לראות את הדמעה כגורם אשר יש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

לאור האמור, נקבע כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח מעל לספק סביר את העובדות המפורטות בכתב האישום, למעט המהירות.

4.         בערעור טען ב"כ המערער, שיש להתחשב בכך שהנאשם זוכה מהעבירה של מהירות מופרזת וכי ההרשעה מתבססת על התנהגות הנאשם במצב אליו הוא נקלע, וכי רשלנותו הייתה מינימלית ביותר, הוא לא איבד עשתונות, ולא עשה מעשה בלתי סביר באופן בולט.